<h1>סמ"ג לאוין סימנים ע'—ע"ה</h1>
<h2>דף ז:</h2>
המניח עירובי תבשילין חייב לברך אשר קדשנו במצוותיו וציונו על מצות עירוב ואומר בעירוב זה יותר לי ולכל בני העיר לאפות ולבשל מיום טוב של מחר לשבת (רמב"ם יו"ט פ"ו הל' ח'), אמנם נהגו העולם בשעה שמניחין עירובי תבשילין לומר לאפות ולבשל ולהטמין ולהדליק, דבהדיא מזכיר בפרק יום טוב (י"ז א' כ"ב א') איסור הטמנה והדלקת הנר למי שלא הניח עירובי תבשילין (שם כ"ב א' תד"ה ומדליקין ע"ש), וכן משמע בתוספתא (ביצה פ"ב ה"ב) שהבאתי למעלה [הו' בביצה י"ז ב'].
<h2>דף לז.</h2>
בפרק כל שעה מתירים בית הלל ללוש פת עבה ביום טוב, ואומר שם מאי פת עבה פת מרובה ומוכיח בירושלמי (ביצה פ"ב ה"ו) שרוצה לומר רקיקין דקין, שמפרש שם שמותר שמתוך שאתה מייגעו אינו אופה אלא כדי צרכו, פירוש שיש לו טורח ברקיקין [דקין] יותר.
<h2>דף מו:</h2>
הלש עיסה מערב יום טוב אין מפריש ממנה חלה ביום טוב, ואם לשה ביום טוב מפריש ממנה חלה, היתה העיסה טמאה או שנטמאה החלה לא יאפה את החלה שאין אופין ומבשלין ביום טוב אלא לאכול וזו לשריפה עומדת, וכן אין שורפין אותה ביום טוב שאין שורפין קדשים שנטמאו ביום טוב ששריפת קדשים שנטמאו מצות עשה שנאמר באש תשרף ועשיית מלאכה שאינה לצורך אכילה וכיוצא בה עשה ולא תעשה ואין עשה דוחה לא תעשה ועשה (רמב"ם יו"ט פ"ג הל' ח'), בפרק אלו עוברין (פסחים מ"ו ב') מפרש, כיצד יעשה בה יניחנה עד הערב וישרוף אותה, היה יום טוב של פסח שאם יניחנה תחמיץ, פסק(ינן) [רבי] שם (מ"ח א') הלכה כר' אליעזר שאומר לא תקרא לה שם עד שתאפה [והלכה כרבי מחביריו, הילכך] (ו)לא יפריש את החלה בצק אלא יאפה כל העיסה טמאה ואחר כן יפריש את החלה לחם (ע"פ רמב"ם שם הל' ט'). ואומר שם רבינו יעקב (פסחים מ"ו א' תד"ה תטיל) שאם אירע שקרא לה שם הכל מודים שיעשה כבן בתירא שאומר שם שתטיל העיסה במים צוננין שלא תחמיץ. ורבינו יעקב ורבינו יצחק (שם תד"ה עד) מפרשים כי בכל ימים טובים קורא שם חלה בחלה דידן שהיא חלת חוצה לארץ ואופה אחר כך, דאמר שמואל במסכת בכורות (כ"ז א') אין תרומת חוצה לארץ אסורה אלא למי שטומאה יוצאה עליו מגופו הילכך אפייה לצורך היא אם עיש בעיר כהן קטן שלא ראה קרי, או אפילו [כהן] גדול שטבל לקריו או לבטלה ברוב חולין ואוכלה אף בימי טומאתו (פסחים שם תד"ה עד) (ומותר לטלטל אף לזר), ובמקום שאין שם כהן בעיר אופה תחילה וקורא שם, ומותר לטלטלה כמו שמטלטלים את הלוף מפני שהוא מאכל לעורבים (שבת קכ"ו ב') אפי' לאדם שאין לו עורבים כיון שהלוף ראוי לאדם אחר שיש לו עורבים, וכמו זר שמותר לטלטל תרומה טהורה כדאיתא בפרק מפנין (שבת קכ"ז ב') ומסתמא בכל מקום אפילו אין שם כהן (ע"פ סה"ת סי' פ"ד). וכן בלא זה כיון דמותר לטלטלה בשעת קריאת השם מותר לטלטלה אחר כך קודם שיניחנה לארץ כמו צריך למקומו דשרי בפרק (כל הכלים) [כירה] (שבת מ"ג א') למאן דאמר אין כלי ניטל אלא לדבר הניטל (ע"פ סימני סה"ת שם).
אין אופין ואין (ו)מבשלין ביום טוב מה שיאכל בחול, דלא הותרו מלאכה שהיא לצורך אכילה אלא כדי ליהנות [בה] ביום טוב, עשה כדי לאכול בי"ט והותיר מותר לאכול המותר בחול (רמב"ם יו"ט פ"א הל' ט') ובלבד שלא יערים ואם הערים אסור מפני שהחמירו במערים יותר מבמזיד (ע"פ רמב"ם שם הל' י"א ע"ש ובלח"מ הל' ט').
המבשל ביום טוב לגוים ולבהמה או להניח לחול קיימא לן כרבה במסכת פסחים דאמר אינו לוקה דמיתוקמא מילתיה (מ"ח א') כרבי אליעזר ופסקינן הילכתא כוותיה, והטעם הוא הואיל [דאי] מקלעי ליה אורחים חזי ליה (ע"פ רמב"ם יו"ט פ"א הל' ט"ו).
יום טוב שחל להיות בערב שבת אין אופין ומבשלין ביום טוב מה שהוא אוכל למחר בשבת, ואיסור זה מדברי סופרים הוא כדי שלא יבא לבשל מיום טוב לחול שק"ו הוא לשבת אינו מבשל לחול לא כל שכן, לפיכך אם עשה תבשיל מערב יום טוב שהוא סומך עליו ואופה מיום טוב לשבת הרי זה מותר, ותבשיל זה שסומך עליו הוא הנקרא עירובי תבשילין, זו דברי רבי' משה (יו"ט פ"ו הל' א'), אבל כל רבותינו שבצרפת (עירובין ל"ח א' תד"ה משום) שוים דאף ע"ג דהכנה מן התורה לרבה אפילו מיום טוב לשבת וכוותיה קי"ל אף ע"פ כן מועיל עירובי תבשיל[ין], דרבה לטעמיה דאמר בפרק אלו עוברין (פסחים מ"ו ב') גבי אופה מיום טוב לחול דליכא איסורא דאורייתא הואיל ואי מיקלעי ליה אורחין חזי ליה ומיתוקמא שם מילתא דרבה כר' אל[י]עזר ופוסק שם כמותו, ואיסור הכנה דאורייתא משכחת לה כגון סמוך לחשיכה שאין שהות לאורחין לאוכלו מבעוד יום (שם תד"ה רבה), עוד לשון אחר פי' רבינו יצחק בר' אשר (בתו' עירובין שם) כי בזה תלוי איסור הכנה כשהוא מכין דבר שאינו ראוי היום ליהנות בו כגון קניית שביתה שהוא צורך מחר וכגון ביצה שנגמרה היום שלידתה למחר, ומה שאומר שם (ביצה ט"ו ב') רב אשי הטעם כדי שיאמרו אין אופין מיום טוב לשבת ק"ו מיום טוב לחול, על טעם העירוב עומד שלכך נתקן שיאמרו שאפילו מיום טוב לשבת אין אופין אלא אם כן התחיל קודם יום טוב שאין אלא כגומר ביום טוב ק"ו שאין אופין מיום טוב לחול וכן פירש שם רש"י (ד"ה האופה).
<h2>דף נ.</h2>
בפרק מקום שנהגו אמרינן, שאסור לעשות מלאכה בערבי ימים טובים מן המנחה ולמעלה כמו בערבי שבתות, וכל העושה מלאכה בהן אינו רואה סימן ברכה [לעולם] וגוערין בו, אבל אין מכין אותו מכת מרדות ואין צריך לומר שאין מנדין אותו, חוץ מערב פסח אחר חצות שכל (ש)העושה בו מלאכה [אחת] אחר חצות מנדין אותו ואין צריך לומר שמכין אותו מכת מרדות אם לא נדוהו, לפי שיום ארבעה עשר בניסן אינו כשאר ערבי ימים טובים מפני שיש בו חגיגה ושחיטת קרבן (רמב"ם יו"ט פ"ח הל' י"ז) כדמפרש בירושלמי (פסחים פ"ד ה"א) וזמן חיוב פסח מתחיל בחצות. ומשמע שם בירושלמי דאף ביחיד בשאר ימות השנה ביום שמביא קרבן אסור במלאכה כל היום הואיל וזמנו כל היום, ועשיית תמיד אינה מונעת מלאכה דאם כן מתי תתקיים ואספת דגנך. ועכשיו בזמן הזה נמי אסור כמו כן ביום הקרבן (תד"ה מקום) מדברי סופרים כחול[ו] של מועד, אמנם הוא קל מחולו של מועד שהרי (ו)אינו אסור אלא מחצי היום [ולמעלה] שהוא זמן שחיטה, אבל מהנץ החמה עד חצי היום תלוי במנהג, מקום שנהגו לעשות עושין, מקום שנהגו שלא לעשות אין עושין (ע"פ הל' י"ח שם ע"ש). ואפי' במקום שנהגו לעשות לא יתחיל [בתחילה] לעשות בי"ד אע"פ שיכול לגומרה קודם חצות אלא שלש אומניות בלבד הן שמתחילין במקום שנהגו לעשות ועושין עד חצות, ואלו הן החייטין והספרים והכובסין אבל שאר האומניות אם התחילו בהן קודם י"ד הוא שגומר עד חצות שאין העם צריכין לשאר אומניות צורך הרבה (שם הל' י"ט). מוליכין ומביאים כלים מבית האומן בי"ד עד חצות אף על פי שאינו לצורך המועד, וגורפין זבל מתחת [רגלי] בהמה ומביאין אותו לאשפה, ומושיבין שובכין לתרנגולין (שם הל' כ"א ע"ש). הלכות אלו בפרק מקום שנהגו.
<h2>דף נ:</h2>
גרסינן בירושלמי דמקום שנהגו (פסחים פ"ד ה"א) נשייא דנהיגי דלא למיעבד עבידתא באפוקי שבתא אינו מנהג, עד דאיתפני סדרא מנהגא, פיר(ו)ש רבינו יצחק (פסחים נ' ב' תד"ה העושה ע"ש) עד שיתפללו סדר קדושה, בערובתא דשבתא אינו מנהג, ממנחתא ולעיל מנהג, ביומא דירחא מנהג, דלא למישתי חמרא מן דעייל אב מנהג. ואומר אחר כך רבי אליעזר בשם רבי אבין כל דבר שאינו יודע שהוא מותר והוא טועה בו באיסור נשאל ומתירין לו וכל דבר שהוא יודע בו שהוא מותר והוא נוהג בו מנהג איסור נשאל [ו]אין מתירין לו.
<h2>דף נה:</h2>
אסור לתקן מנעלים בחול המועד, דדווקא עולי רגלים מתקנים כדאיתא בפרק מקום שנהגו (פסחים נ"ה ב'), ואין מחשיבו דבר האבד הואיל ויכול לקנות חדשים (תד"ה עולי ע"ש).
<h2>דף סו:</h2>
וטעם ולא מגביהין תרומות ומעשרות מפני שמתקן הטבל, ומיהו היכא דקרא שם מבעוד יום שאמר שאני עתיד להפריש למחר שרי לתקן אפי' בשבת מה שלצורך שבת ולא מיבעיא דמאי אלא אפילו ודאי טבל כדאיתא בירושלמי בריש פ' בתרא דדמאי דאמר (פ"ז ה"א) רבי ינאי הוה ליה טבל ודאי שאל לר' חייא רבה מהו לתקנה בשבתא אמר ליה (דברים כ"ב כ"ג) למען תלמד ליראה את ה' א-להיך כל הימים אפי' בשבת.
<h2>דף קיח.</h2>
כשם שמצוה לענג (ב)שבת ולכבדו כך כל ימים טובים שנאמר ולקדוש י"י מכובד וכל ימים טובים נאמר בהן מקראי קדש, וכן תניא (קי"ח א') כל המבזה את המועדות כאילו נטפל לעבודה זרה (ע"פ רמב"ם יו"ט פ"ו הל' ט"ז), ואסמכוה אהאי קרא (שמות ל"ד י"ז) אלהי מסכה לא תעשה לך וכתיב בתריה את חג המצות תשמור. שבעת ימי פסח ושמנת ימי החג עם שאר ימים טובים כולן אסורין בהספד ותענית וחייב אדם להיות בהן שמח וטוב לב הוא ובניו ואשתו ובני ביתו וכל הנלוים אליו שנאמר ושמחת בחגך וגומר, אף על פי שהשמחה האמורה כאן היא קרבן שלמים כמו שאנו מבארים בהלכות חגיגה (עשה רכ"ט) יש בכלל השמחה לשמוח הוא ובניו ובני ביתו כל אחד ואחד כראוי לו (לשון רמב"ם שם הל' י"ז ע"ש), שאין מקרא יוצא מידי פשוטו, כיצד הקטנים נותן להם קליות ומגדנות ואגוזים והנשים קונה להן בגדים [נאים] ותכשיטין כפי ממונו והאנשים אוכלין בשר ושותין יין שאין שמחה אלא בבשר ואין שמחה אלא ביין (רמב"ם שם הל' י"ח ע"ש). וגרסינן בפרק יום טוב (ביצה ט"ו ב') כתוב אחד אומר (דברים ט"ז ח') עצרת לה' וכתוב אחד אומר (במדבר כ"ט ל"ה) עצרת תהיה לכם מכאן אמר רבי יהושע חלקיהו חציו לה', לבית המדרש, וחציו לכם, לאכילה ושתייה, ואין הלכה כרבי אליעזר שאומר או כולו לגבוה או כולו לכם, ובפסחים פרק אלו דברים (ס"ח ב') גרסינן הכל מודים בעצרת ושבת שצריך חציו לכם, עצרת מפני שניתנה בו תורה ושבת משום עונג אבל בשאר ימים טובים חולק ר' אליעזר ואומר או כולו לה' או כולו לכם. וכשהוא אוכל ושותה ביום טוב חייב להאכיל לגר ליתום ולאלמנה עם שאר העניים האומללין, ומי שאינו מחלק מסעודתו לעניים עליו הכתוב אומר (הושע ט' ד') זבחיהם כלחם אונים להם כל אוכליו יטמאו כי לחמם לנפשם וגומר, ושמחה כזו [קלון] היא להם שנאמר (מלאכי ב' ג') וזריתי פרש על פניכם פרש חגיכם (ע"פ רמב"ם שם ע"ש). כשאדם אוכל ושותה ושמח ברגל לא ימשוך עצמו ביין ובשחוק ובקלות ראש שנאמר (דברים כ"ח מ"ז) תחת אשר לא עבדת [את] ה' א-להיך בשמחה ובטוב לבב מרוב כל, הא למדת שלא נצטוינו אלא על השמחה שיש בה עבודת יוצר הכל ואי אפשר לעבוד את ה' לא מתוך שחוק ולא מתוך קלות ראש ולא מתוך שכרות (ע"פ רמב"ם שם הל' כ' ע"ש).
